יִזְכֹּר עַם יִשְׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים,
חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל,
וְכָל לוֹחֲמֵי הַמַּחְתָּרוֹת וַחֲטִיבוֹת הַלּוֹחֲמִים בְּמַעַרְכוֹת הָעָם,
וְאַנְשֵׁי קְהִלּוֹת הַמּוֹדִיעִין, הַבִּטָּחוֹן, הַמִּשְׁטָרָה וְשֵׁרוּת בָּתֵּי הַסֹּהַר,
אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם בַּמִּלְחָמָה עַל תְּקוּמַת יִשְׂרָאֵל,
וְכָל מִי שֶׁנִּרְצְחוּ בָּאָרֶץ וּמִחוּצָה לָהּ בִּידֵי מְרַצְּחִים מֵאִרְגּוּנֵי הַטֵּרוֹר.
יִזְכֹּר יִשְׂרָאֵל וְיִתְבָּרַךְ בְּזַרְעוֹ וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים
וְחֶמְדַּת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשַּׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶשׁ
שֶׁל הַנִּסְפִּים בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה.
יִהְיוּ חַלְלֵי מַעַרְכוֹת יִשְֹרָאֵל עֲטוּרֵי הַנִּצָּחוֹן
חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְֹרָאֵל לדור דור.
סמל ראשון
רמי גינות
בן רחל וצבי
סיפור חייו
בן רחל ז"ל וצבי, נולד ביום כ"ג בכסלו תשי"ח (16.12.1957) בפתח-תקוה וגדל בה. רמי למד בבית-הספר היסודי"פיק"א". בהיותו בן 8 שנים התייתם מאמו ועבר לקיבוץ עינת שליד פתח-תקוה. כשנישא אביו שנית, חזר רמי הביתהולמד בבית-ספר תיכון עמל ב' במגמת אלקטרוניקה, וקיבל תעודת בגרות. הוא היה חבר בגדנ"ע, ואחר-כך חבר פעילבתנועת "הצופים" בפתח-תקוה. רמי אהב ספורט, וביחוד ריצה ושחייה.
כשהתגייס לצה"ל, הוא הצטרף לגרעין נח"ל והיה בשדה-בוקר. בהמשך דרכו בצבא שירת רמי ביחידת סיור בגבולהצפון, וסיים את שירותו כסייר-אוויר במודיעין. במסגרת שירות המילואים שלו הועבר רמי לחיל-השריון והוצב לשרתבחטיבה 7.
אפיינה את רמי הגישה הביקורתית וחסרת-הפשרות לדברים. הוא היה הרפתקן מלידה: אהב לטייל במקומות נידחיםולמצוא שבילים חדשים שאפילו אביו, מדריך תיירים, לא ידע עליהם. בתחילת שירותו הוא תכנן בחשאי יחד עם חבריו, טיול לפטרה. רק אחרי שאביו איים עליו שיגלה זאת למפקדיו ולסבתו שכה אהב, הוא הרפה מן הרעיון.
כשהשתחרר מצה"ל ב-1979, עבד שנה אחת בעבודות מזדמנות, ובסוף 1980 נסע לארצות-הברית ללמוד תכנות-מחשבים. כשחזר, השתלם רמי בנושא מחשבים במכון לפריון העבודה בתל-אביב. נקלט יפה בעבודה זו והיה שבע-רצון ממנה.
כשפרצה מלחמת שלום הגליל, וחבריו נקראו ליחידותיהם, הזדרז אף הוא להתקשר ליחידתו ולצאת לדרך. הוא התייצבביחידתו לאחר שהושלמו הצוותים, אבל עמד על כך שישובץ בצוות כלשהו ובכל תפקיד, אפילו כחייל פשוט. הוא היהמפקד נגמ"ש בחטיבה 7, שלחמה נגד הסורים בחזית המזרחית, ונפגע בהפגזה בכפר חצביה.
הוא נפל בקרב ביום י"ט בסיוון תשמ"ב (10.6.1982), והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בפתח-תקוה.
מפקדו כתב למשפחתו כי היה בחור מבריק ובעל תכונות של מנהיג. מפקדיו רחשו לו אמון, והוא היה אהוב על הכול.
זכרו הונצח על-ידי משפחתו בבית-צופים, שבנו בפתח-תקוה.
טוראי
עודד רחום
סיפור חייו
בן מרים וויטוריו, נולד ביום ב' בכסלו תשכ"ג (29.11.1962) בתל-אביב. עודד החל ללמוד בבית-הספר היסודי על-שםדוד ילין בשכונת הדר-יוסף בתל-אביב, וסיים את חוק לימודיו בבית-הספר המקצועי "ליידי דייויס" במגמת מכניקה. מילדותו נתגלו בו כוח רב ומרץ בל ישוערו. עודד היה חבר בתנועת "הצופים" בשכונת מעוז אביב, ולאחר שנתייםהצטרף לאגודת צופי ים "זבולון". עודד עבר פעמיים קורסים מתקדמים במכמורת, וקיבל תעודות על כך. אהבתוהגדולה הייתה הגלישה אם ביבשה על "סקייטבורד" ואם בים - על גב גלשון. יחד עם חבריו הוא היה יוצא קיץ וחורףלחוף "הצוק", ועל גבי הגלשונים מבצעים תעלולים מרהיבי עין. לעודד היו חברים רבים שביקשו את קרבתו, וצחוקםוהמולתם מילאו את הבית. הוא אהב להתלבש יפה בנעליים ובבגדים יקרים, ולשם השגת הכסף עבד בלילות בפאבים, כעוזר תאורה במופעים ועוד. גם החלפת הגלשונים בגלשונים טובים יותר עלו בכסף רב, אך תקופת הגלישה הייתהתקופתו היפה ביותר של עודד.
עודד גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1981, והתנדב לחיל-השריון. הוא התעקש לשרת כחייל קרבי אף שיכול, כאישמקצוע, לעסוק במקצועו. הוא העלים מהרופאים הצבאיים שבדקוהו, כי הוא סובל מרשרוש בלב. כוחו הרב ויכולתוהגופנית עמדו לו בעת האימונים הקשים שעבר, ועוד נותר בו כוח לעזור לחבריו, לתמוך בהם ולעודד - כשמו - אותם. הוא היה גאה מאוד כאשר צורף לחטיבה 7, שבה שרת אביו לפניו. בעת חופשתו האחרונה, לפני שחזר לשרת בלבנון, נפצע עודד בידו בעת גלישה. למרות שידו נזקקה לשמונה תפרים, לא שעה לבקשת אמו לבקש ימי מחלה, והשיב לה כימקומו לצד חבריו.
ביום כ' בסיוון תשמ"ב (11.6.1982), נפל עודד בקרב בלבנון במלחמת שלום הגליל והובא למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי בקריית שאול. הוא השאיר אחריו הורים ושני אחים.
טוראי
אופיר כהן
בן מזל ועבודי
סיפור חייו
בן מזל ועבודי, נולד ביום י"ד באלול תשכ"ג (3.9.1963) בתל-אביב. אופיר החל ללמוד בבית-הספר היסודי "מגן" בתל-אביב, אולם עקב המצב הכלכלי הקשה בבית וגירושי הוריו החל לעבור מבית-ספר אחד למשנהו ומפנימייהלפנימייה. שנים אחדות לפני גיוסו נתקבל לחברת נוער בקיבוץ בית-העמק ושם מצא את מקומו. תחילה היה נער שקטומופנם, שהתקשה ליצור קשרי ידידות עם נערים בני גילו, אולם אט אט נפתח לחברה ונתגלה כבחור רגיש, חובב טבעוצילום. לחבריו בשכונת מגוריו ביפו, שביקשו להשתמט מהשירות הצבאי בטענה כי אינם חייבים דבר למדינה, אמר: "במקום שתשתלבו בחברה, אתם עוסקים ברחמים עצמיים, ובסך הכל אינכם נוקפים אצבע כדי לעזור לעצמכם".
אופיר גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1981 והוצב בחיל-השריון. לאחר הטירונות עבר קורס למקצועות הטנק והיה לטען-קשר. אופיר השתלב היטב בחיל-השריון בצוות הטנק משום שלדבריו "התפקיד מחייב עבודת צוות הדוקה, בה אנשיצוות הטנק חיים כמשפחה אחת, ובה גורל כל אחד מהם תלוי בטיב התיפקוד של כולם.
סגן
עובד-עובדיה ברניץ
בן סימה
סיפור חייו
בן סימה ויצחק, נולד ביום ה' בטבת תשכ"ב (18.12.1961) ברחובות. את ארבע שנותיו הראשונות עשה עובד בשכונתשעריים, אחר-כך עברה המשפחה לשכונת אושיות ברחובות. התפתחותו הגופנית של עובד הייתה מהירה, והוא גדלוהיה לנער נאה וחסון. עובד למד בבית-הספר היסודי "יבניאלי" ברחובות, ואז כבר ניכרה רגישותו לזולת. עובד ניצלאת כוחו הגופני, כדי להגן על הילדים החלשים שבחבורה. הוא המשיך את לימודיו בחטיבת הביניים ובבית-הספרהתיכון על-שם עמוס דה שליט ברחובות, וסיים בהצלחה את המגמה לכימיה ולמתימטיקה. בתקופה זו החל עובד לנצלאת כישוריו הגופניים לפעילות ספורטיבית. הוא למד היאבקות, שיחק כדורסל בקבוצת גבעת ברנר, ואחר-כך שיחקכדוריד בקבוצת הנוער של "הפועל רחובות". קבוצה זו קראה לעצמה לאחר נפילתו של עובד: "הפועל עובד - רחובות".
בית-ספרו שלח אותו לקורס מ"כים בגדנ"ע, והוא סיים אותו בהצטיינות. בכיתה י' נסע עובד לצרפת עם קבוצתהכדוריד. את רוב הנסיעה הוא מימן בכספו. הוא היה חרוץ. לא בחל בעבודה קשה והשתכר מריסוס פרדסים וגיזומם.
עובד היה טוב-לב ופתוח לסובבים אותו. בתקופת לימודיו, הוא שימש חונך לילד ממשפחה הרוסה, עזר לו בלימודיםוהיה לו דגם לחיקוי. על פעילותו זו זכה עובד במילגה מטעם ארגון "בני ברית".
עובד רצה להיות טייס בצה"ל, אבל מחמת ליקוי שנמצא באחת מעיניו, הוא שובץ לחיל-השריון. הדבר לא היה לרוחו, והוא לא הבין כלל איך חיילים יכולים לכתוב שירי אהבה לטנק. אולם כבר בטירונות, התפתחה בו שאיפה להצליחולהתקדם בחיל זה. לאחר שסיים את מסלול השריונר - הוא יצא לקורס מפקדים. בקורס נתגלה זיהום בדמו, אבל הואלא ויתר על האימונים ואף המשיך בהם לאחר שנותח ברגלו.
הוא הומלץ להשתתף בקורס קצינים. במהלך הקורס פרצה מלחמת שלום הגליל, ועובד השתתף בה בקרבות הגיזרההמזרחית. הוא סיים בהצטיינות את הקורס וחזר ליחידתו, הפעם כדי לאמן מחלקת טנקים.
גם בצבא היטיב עובד להפעיל את כוח השפעתו על חיילים שהתקשו לתפקד. הוא עשה זאת בתשומת-לב האישיתשהעניק לחייליו, ובמופת האישי ששימש להם. פעם אחת שיחרר עובד חייל לחופשה, על-פי שיקול דעת חינוכי, ועשהבמקומו את התורנויות, למרות שהיה המ"מ שלו. מפקד טנק במחלקתו סיפר, כי היה ניתן להבחין מרחוק במחלקתו שלעובד על-פי הסדר והארגון ששררו בה. עובד היה קפדן, בלתי-מתפשר ומקצועי בהפעלת הטנק. גם כאשר נפצע ואיבדדם רב, החזיק מעמד עוד זמן, למרות הפינוי המסורבל בתנאי שדה קשים, בזכות חוסנו וההחלטה הנחושה שאפיינואותו בחייו. מפקדו אמר: "תמיד נזכור את עובד כסמל למפקד, הסוחף את חייליו ואת חבריו במרצו הרב להגיעלהישגים מקצועיים ומבצעיים".
עובד נפל בעת מילוי תפקידו במלחמת שלום הגליל ביום ל' בניסן תשמ"ג (12.4.1983), והובא למנוחת-עולמיםבבית-הקברות הצבאי ברחובות. בן 21 שנים הוא היה במותו. הוא הניח אחריו הורים ושתי אחיות.
רב טוראי
אברהם מולה
סיפור חייו
בן ז'קלין ועזרא,
נולד ביום ט"ו בחשוון תשכ"ד (2.11.1963) ביפו. אברהם היה בן בכור במשפחה ברוכת ילדים, שהתפרנסה בדוחקרב. אברהם, הגדול באחים, התמסר ועזר לאחיו הקטנים. באהבה הוא טיפל בהם והקדיש להם זמן רב. למרות זאתהצליח בלימודיו. הוא סיים בהצלחה את בית-הספר היסודי "וייצמן" ביפו, ולאחר מכן המשיך ללמוד בבית-הספרהתיכון, עירוני ז', בקריית החינוך ביפו וסיימו בהצטיינות במגמה ביולוגית, עם תעודת בגרות. הוא הצטיין במוטיבציהגבוהה בכל מעשיו, הן בעזרה בבית, הן בלימודיו והן בשירותו בצה"ל. הוא רכש לעצמו חברים וידידים רבים, ושמראיתם על קשר קרוב.
בינואר 1982 התגייס אברהם לצה"ל ושירת בחיל-השריון. הוא השתלם בכמה קורסים במסלול הטירונות, וסיים קורסכנהג-טנק. אברהם התחבב על מפקדיו ועל חבריו במסירותו, בשלוותו וברוחו הטובה.
במלחמת שלום הגליל הוא שירת עם גדודו בבקעת הלבנון. ביום כ"ב באלול תשמ"ב (10.9.1982) היה אברהם בסיורבטנק שלו, ליד ג'בל ברוך. הוא הותקף ממארב על-ידי מחבלים, ונהרג. בן 19 שנים הוא היה במותו. לאחר שנפל, הועלה אברהם לדרגת רב"ט. הוא הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בחולון.
הוא השאיר אחריו אב, אם בהריון, שישה אחים ואחות.
שר הביטחון אריאל שרון כתב עליו למשפחתו: "רב-טוראי אברהם מולה נפל בבקעת הלבנון, בהיתקלות במארבמחבלים. אברהם היה חייל מהימן, מלא מוטיבציה, שקט ושלו, תמיד עם חיוך על השפתיים".
מפקד יחידתו כתב עליו: "אברהם היה נהג טנק ועשה תפקידו באופן הטוב ביותר. הוא היה בחור שקט ושלו, תמיד עםחיוך. היה קשור מאוד לביתו, ודיבר על קשר זה עם חבריו".
על
סמל ראשון
עוזי צדיקיאן
בן שושנה ופנחס
בן שושנה ופנחס, נולד ביום ל' באב תשכ"א (12.8.1961) במושב נתיב השיירה שליד נהריה. עוזי היה ילד רביעיבמשפחתו, ואח לשלוש אחיות בוגרות ממנו. הוא היה ילד יפה ועדין, וזכה לטיפוח מכל הסובבים אותו. עוזי למד בבית-הספר היסודי ברגבה, ואחר-כך ב"בית-חינוך", תיכון אזורי בגליל המערבי. כשבגר עוזי בלטו בו השקט והשלווההפנימית. הוא היה ביישן, טוב לב ונדיב, ובעל חוש הומור. עוזי היה חרוץ, וכבן מושב היה רגיל לעבוד לצד אביו במשק. הוא עשה זאת בד-בבד עם לימודיו בתיכון, ואף בחופשות בעת שירותו בצה"ל.
עוזי אהב מאוד את המשק החקלאי, וראה בחקלאות אורח-חיים ותכנן לשוב אליו לאחר לימודיו באוניברסיטה. עוזי עקבאחר התקדמות העבודה גם מרחוק, ובמכתביו מן הצבא נתן "הוראות" לאביו, לבל יזניח דבר. הוא היה אמור להיותהבן הממשיך במשק.
עוזי היה רגיש ליפי הנוף בארץ, נהג לטייל בכל הזדמנות ושאף ללמוד באוניברסיטה גיאוגרפיה ולימודי ארץ-ישראל.
לפני גיוסו הוא שיפר את כושרו הגופני בריצות ארוכות, כי ברור היה לו, שיתגייס ליחידה קרבית. ואמנם, הוא הגיעלשריון והרגיש על בשרו את גאוות היחידה. בתחילה שירת עוזי כאיש צוות בגדוד שריון. הוא רצה להשתתף בקורסמפקדי טנקים, אך נדחה בגלל פז"ם קצר. התעקשותו נשאה פרי, ובראיון עם אלוף הפיקוד שכנע והתקבל לקורס. בכךהגשים עוזי את שאיפתו להיות מפקד טנק "מרכבה". הוא היה גאה בכלי זה ובטח בו, שיגן עליו בקרב. עוזי לא נהגלספר על קשיים שהיו לו, כדי לא להדאיג את הוריו. החוויות שסיפר עליהן היו עליזות ומבדחות. אף כששב מן הקרבות, הוא סיפר על הנוף הקסום בלבנון, על הצמחייה העשירה של ארץ זו, על מטעי דובדבנים ושקדים ועל נחלים ומאגרימים.
עוזי שירת ביחידתו בשטח לבנון שלושה חודשים לאחר המלחמה. הוא שימש רס"פ יחידתי. באחד הצוותים חסר מפקדטנק, ועוזי התנדב למלא את מקומו. בנוסעו בג'יפ עם חייליו, מן המוצב אל היחידה, חודשיים לפני שחרורו, נורהלעברם טיל אר.פי.ג'י. עוזי נהרג, ועמו עוד שני חיילים.
סמ"ר עוזי נפל בקרב בלבנון ביום כ"ב באלול תשמ"ב (10.9.1982), והובא למנוחת עולמים בבית-העלמין בנהריה. בן21 שנים הוא היה במותו.
מפקדו כתב למשפחה: "עוזי היה ראשון בכול.
רב טוראי
שלמה גבאי
סיפור חייו
בן פני ויוסף, נולד ביום ז' בחשוון תשכ"ד (25.10.1963) בתורכיה. בשנת 1970, בהיותו בן שבע, עלה עם הוריוארצה. המשפחה השתקעה בתחילה בחולון, שם התחיל ללמוד בבית-הספר היסודי. אחרי כן עברה משפחתו לרמת-אביב בתל-אביב והוא המשיך לימודיו, תחילה בבית-הספר כי"ח ואחר-כך בבית-הספר להנדסאים, והשלים אתלימודיו התיכוניים.
בפברואר 1982 התגייס לצה"ל ושירת בחיל-השריון. חודשים אחדים לאחר שסיים את אימוני הטירונות שלו פרצהמלחמת שלום הגליל ושלמה יצא עם יחידתו ללבנון. ביום כ"ב באלול תשמ"ב (10.9.1982) נתקל במארב מחבלים, נורה ונהרג. בן 19 היה במותו. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב"ט.
שלמה הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול בתל-אביב. הוא השאיר אחריו הורים ואח.
שר הבטחון אריאל שרון כתב עליו במכתב תנחומים להוריו: "רב-טוראי שלמה גבאי נתן את חייו למען מולדתו. הוא נפלבציר מרתון שבבקעת הלבנון, במארב מחבלים. הוא שירת בחיל-השריון והיה בעל יכולת מנהיגות ובעל מוטיבציהגבוהה".
מפקד יחידתו כתב עליו למשפחתו: "שלמה הצטרף לפלוגה ומיד בלט ביכולת מנהיגות ובנחישות החלטותיו. הוא דרשרבות מעצמו ומחבריו ומשימות ארגוניות רבות היו מוטלות על כתפיו. שלמה דיבר באהבה על משפחתו
חללי גדוד צנחנים 9246
סמל
דניאל (דני) הלפרין
סיפור חייו
בן רנה ושמחה ז"ל, נולד ביום ט"ז בחשוון תש"ה (2.11.1944) בגבעתיים. דני למד בבית-הספר היסודי "גורדון", שבעיר מגוריו. אחרי כן, הוא המשיך וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון "קלעי"מילדותו היה דני פעלתן, מלא מרץושמחת חיים. מצד אחד, הוא היה ילד בוגר בנפשו, ומצד אחר אהב לשחק ולהשתובב כשאר הילדים. במיוחד נמשך דנילמשחקי הספורט, שנערכו בחצר בית-הספר, לכדורגל ולכדורסל. בשנים שאחרי כן, הוא אף שיחק בקבוצת הכדורסלשל "הפועל רמת-גן-גבעתיים".
דני היה תלמיד טוב, אך יותר מזאת היה תלמיד מתעניין וסקרן. מחנכיו בכיתות השונות ציינו אותו כנער אינטליגנטימאוד, הבקי בתחומים שונים ובמיוחד שבחו את אופיו. שכן בזכות טוב ליבו, הנכונות שלו לעזור תמיד לזולת, יושרווהיכולת שלו להקשיב לאחרים, רכש לו חברים רבים. החברות הייתה בשבילו ערך מקודש ולחבר'ה, שפקדו את ביתו, נועדה השפעה רבה על חייו. הוא היה מרכז החברה, ועם זאת, נותר צנוע, עדין ומתחשב בזולת.
עוד כשהיה תלמיד בבית-הספר היסודי, הצטרף דני לתנועת "הנוער העובד והלומד", אך לא התמיד בפעילותו ועזב. כשהיה בכיתה ט' הוא חזר לקן "בורוכוב", וברבות הימים היה למדריך בתנועה. באותה עת, החליט דני להצטרף לגרעיןנח"ל "אפיק", שנועד להשתלב בקיבוץ כפר החורש.
דניאל גויס לצה"ל במחצית אוקטובר 1963, והתנדב לשרת בנח"ל המוצנח. אחרי הטירונות ושנת הכשרה בגניגר, הואנשלח לקורס חובשים קרביים וסיים את הכשרתו. הוא הוצב כחובש קרבי בגדוד צנחנים. במהלך השירות הסדיר, השלים דני את תקופת ההכשרה החקלאית, וכשהשתחרר מצה"ל התקבל כחבר בקיבוץ כפר החורש.
בתחילת דרכו בקיבוץ הוא עבד בפרדס, וזמן מה אף ריכז את הענף. אחרי כן עשה דני תקופה ארוכה במאפייה של כפרהחורש. בד בבד עם עבודתו במאפייה, הוא שימש גם כמשווק של תוצרתה.
מההתחלה נטל דני חלק פעיל מאוד בחיי החברה של הקיבוץ: עוד כשהיה "טרי" בקיבוץ וצעיר לימים (כבן עשריםוארבע שנים), נבחר לשמש כמזכיר הקיבוץ. במסגרת עבודתו כמזכיר, הוא הניח יסודות לדפוסי עבודה שונים לחלוטין. דני הצטיין בסדר ובארגון, ידע להקשיב לחברים ולשכנעם והיה פתוח לשינויים. על שנותיו כמזכיר במשק מספריםחבריו: "את דני המזכיר זוכרים כאיש בעל שקט נפשי, לא יודע לכעוס, להרים קול. מנווט את הישיבות בצורה תכליתית, בשיקול דעת וביכולת לחתוך את הדברים. יודע להזדהות עם הזולת. היכולת שלו לראות את התמונה בכללותה, לראותאת האדם שבתוך האיש שממולו, היכולת להקשיב ולשכנע, אנשים האמינו בו. דני היה מסוג האנשים הנמצאים בכלמקום ומזיזים דברים כמעט בכל תחום. הוא היה המוביל לקראת הלינה המשפחתית ובצורה מסודרת". ועוד הוסיפהאחת החברות בקיבוץ: "ההערכה לדני ולעבודתו נמשכה גם מעבר לתקופת היותו 'פעיל'".
בשנת 1969 נשא דני לאשה את חברתו מיכל, והשניים השכילו לבנות להם בית חם ומלא אהבה. בשנות נישואיהםנולדו להם שלוש בנות ושני בנים. דני היה איש משפחה למופת - בעל ואב דואג ואוהב. הוא יצר קשרי חברות נפלאיםעם ילדיו. בקיבוץ מספרים עליו, שתמיד היה ילד על כתפיו, ושאת כל שעותיו הפנויות הקדיש למשפחה. כך גם דאגלאמו, לאחר שנפטר אביו, הקפיד דני לשוחח איתה בטלפון מדי יום ביומו.
במשך שנות חברותו בקיבוץ שימש דני פעמיים כמזכיר, הדריך גרעינים שונים ונשלח, מטעם הקיבוץ, לשמש כמרכזמחלקת ההכשרות של התנועה הקיבוצית. מעורבותו נמשכה גם כשחזר הביתה. המשיכו לבוא אליו ולהיוועץ בובעניינים שונים, שבקיאותו בהם רבה. גם כשהיה מזכיר המשק, המשיך לעבוד בכל שבוע ביום חמישי בלילה, בייצורבמאפייה.
למרות שהיה עסוק שעות רבות בעבודה בקיבוץ, הוא הצליח להשלים את לימודיו לתואר הראשון במזרחנות ובמדעהמדינה באוניברסיטת חיפה. לשם כך, היה דני משכים קום מדי בוקר למשמרת הראשונה במאפייה, ומיד אחר-כך היהממהר לנסוע לאוניברסיטה.
למרות שנפצע במלחמת יום-הכיפורים, והיה יכול לעבור ליחידה עורפית, המשיך לשרת כחובש קרבי בגדוד שלהצנחנים. מעולם לא השתמט ולא ניצל את האפשרות לבטל שירות מילואים, גם כאשר היה עומס של עבודה בקיבוץ.
את דני האיש מיטיב לתאר אחד מחבריו לקיבוץ: "דמות מיוחדת היה דני. הוא בא אלינו מבית עירוני עם חבריו לתנועהבגרעין נח"ל. צעיר ויפה, רענן ושופע. דני לא רק בא, הוא הוביל, גם השפיע וגם הנחיל ערכים שיינק בביתו. ערכים שלבית ציוני. דני היה אחד מדור ממשיכי הציונות הבונה, והוא נשא בו את כל הסממנים של החלוץ הקלסי, העובד מתוךהפנמת ערך העבודה הגופנית. צנוע ופשוט בחיי היום-יום, בחל בתופעות חריגות ולחם בהן. נזכור לו את תכונתהאחריות ומסירות הנפש. כאשר תיכתב הכרוניקה הצבאית של מלחמות ישראל, יימצאו דפים שיספרו על הסמל דני, חובש פלוגתי, שבאומץ, בתושייה ובסיכון עצמי עזר לזולת והציל נפשות. חיילים מספרים נפלאות, ולנו יש הוכחותמהבית. וכך היה האיש לחבר בקבוצה, בנה ביתו והקים משפחה נהדרת בכפר החורש".
בשישה ביוני 1982, נקרא דני להצטרף עם פלוגתו לגדוד טנקים בלבנון. ימים אחדים אחרי כן, נשלחה פלוגת הצנחניםלכבוש גבעה ששלטה על הכפר בית-לחיא. במהלך כיבוש היעד נפגעו כמה חיילים, ודני יצא לעזור להם ונהרג.
ביום י"ט בסיוון תשמ"ב (10.6.1982) נפל דניאל בקרב בלבנון, והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ כפרהחורש. הוא השאיר אחריו אשה וחמישה ילדים, אם ואחות.
רב טוראי
יוסף (יוסי) זיתוני
בן חנה ונסים
סיפור חייו
בן חנה ונסים, נולד בירושלים ביום כ"ז בתשרי תש"ך (29.10.1959) להוריו, ילידי ירושלים. יוסי היה ילד שניבמשפחה, ואח יחיד לשלוש אחיותיו. יוסי נולד בשכונת מקור ברוך. הוא היה תינוק מלא שמחת חיים, והסב להוריו נחתרבה. עוד בגן הילדים ניכר המרץ שהיה אצור בו, וידו הייתה בכול. מגיל רך הוא ביקר בגן, ושובבותו ועירנותו הביאואותו למעורבות בכל מה שנעשה סביבו. יוסי למד בגן דתי, ובבית-ספר "תחכמוני" עד כיתה ד'. כשפרצה מלחמתששת הימים, העתיקה המשפחה את מגוריה לשכונת קריית יובל, ויוסי עבר ללמוד בבית-ספר "אגרון" ובו סיים אתלימודיו היסודיים.
בבית-הספר היסודי התפתחה רעות עמוקה והדוקה בין יוסי ובין כמה חברים, שנמשכה עד בגרותם ועד לנפילתו. בתקופה זו הצטרף יוסי לתנועת "הצופים", ואף הדריך בה חניכים צעירים. יוסי היה בעל נטיות ספורטיביות מגיל צעיר. גופו היה שרירי וחזק וטעון מרץ. הוא שיחק כדורסל וכדורגל, הרבה לרוץ ולהתאמן בקרטה. כשהחל לשחק טניס, בהיותו בן 11 שנים, שבה ספורט זה את ליבו, והוא הגיע בו לרמה מקצועית גבוהה. לאחר שיעורים אחדים הוא קלט אתכללי המשחק, וגילה בו עניין רב והפך אותו למרכזי בחייו. במועדון "הפועל" שבקריית יובל עשה יוסי חיל: הוא זכהבמקום ראשון באליפויות רבות בתחרויות שנערכו בירושלים ומחוצה לה. כשהיה בן 14 שנים, הוא נשלח לייצג אתהבירה בתחרויות שנערכו ב"מכבי"-צפון וב"הפועל" תל-אביב.
יוסי המשיך את לימודיו התיכוניים ב"בית חינוך" בירושלים, ואף שם היה עירני, בעל חוש הומור, מעורב בחיי חברהואהוד על מוריו וחבריו. אבל השקעה של ממש הוא השקיע בספורט האהוב עליו.
יוסי גויס לצה"ל ונבחן, כדי להתקבל לסיירת מטכ"ל, אבל בבדיקות נתגלה פגם קטן בגבו, ולפיכך לא התקבל לסיירת. הוא החליט להתגייס לצנחנים, והתקבל לסיירת "עורב". כשהסתיימו האימונים והצניחות, חיפש יוסי אתגר חדש. ניתנה לו אפשרות לבחור בין קורס קצינים, שלאחריו יתחייב לשרת בצבא קבע, ובין עיסוק בטניס, שבו הוא מצא סיפוקרב. יוסי בחר בטניס. וכדי לסיים את שירותו בתפקיד, שיש בו מן האתגר, הוא התנדב ליחידה ללוחמה בטרור ועבר בהאימונים קשים ומפרכים. לפני שחרורו, הוא עוד הספיק להשתתף במבצע ליטני.
לאחר שהשתחרר מצה"ל, התחיל יוסי לאמן צעירים בטניס ואף שיחק בליגה הלאומית ובמשחקים בין-לאומיים בחו"ל. בעבודה עם הילדים הוא השקיע מרץ רב, והיה נחוש ברצונו לטפח בהם אלופי טניס. הוא שימש להם דמות אב ומחנך.
יוסי המשיך לשחק בליגה הלאומית, ונמנה עם ארבעת המעולים בקבוצתו.
כשפרצה מלחמת שלום הגליל, לא היה יוסי מוצב בשום יחידה. הוא נקרא למלחמה לפנות בוקר, וסופח ליחידת חי"רצנחנים. הוא נפל בקרב על כיבוש הכפר בית ליחיא שבלבנון, ביום י"ט בסיוון תשמ"ב (10.6.1982) והובא למנוחת-עולמים בהר הרצל בירושלים.
מפקדו כתב למשפחתו: "הוא היה חייל מצוין, עליז וחברותי וקיבל הכול בקלות ובחיוך".
רב סרן
רענן שהם
בן גילה ומנשה
סיפור חייו
בן בכור לגילה ולמנשה, נולד ביום ט' בסיוון תשי"א (13.7.1951) ברמתיים. את שנותיו הראשונות בילה רענן בגןהילדים ובבית-הספר היסודי, שבמושבה. כשהיה בן 8 שנים, הוא עבר עם משפחתו להתגורר בתל-אביב. רענן אהבאת המושבה, את הטיולים בפרדסים ובטבע, אולם הצליח להתאקלם גם בסביבתו העירונית והיה לאחד הילדיםהבולטים בכיתה וב"צופים". רענן סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי "חשמונאים", והמשיך ללמוד בבית-הספרהתיכון של התעשייה הצבאית בתל-אביב.
בהיותו בן 11 שנים, הוא הצטרף לקבוצת הילדים בכדורגל של מכבי תל-אביב. אולם בגלל יום הלימודים הארוך, שהיהנהוג בבית-הספר התיכון שבו למד, נאלץ רענן להפסיק את אימוניו אלה. הוא עבר לשחק כדורגל בקבוצת הנוער שלהקאנטרי-קלאב בתל-אביב, ושם היה לקפטן הקבוצה עד לגיוסו לצה"ל. רענן היה גם חבר פעיל בשבט צופי "קהילה", ובמסגרת הגדנ"ע עבר קורס מ"כים. אחד החלומות שלו היה לרכוש קטנוע, ובגיל 16 הגשים את חלומו. הוא הוציארשיון נהיגה, ובכסף שחסך קנה לו קטנוע.
בהיותו בכיתה ב' התחפש רענן לצנחן, ומאז טיפח חלום להיות באחד הימים, לכשיתגייס, צנחן בדרגת סרן. לכן, כאשרהתברר לו כי סיכויו להתקבל לצנחנים הוא קלוש, בשל היותו תלמיד בבית-ספר מקצועי, רצה לעזוב את בית-הספרשלמד בו ולעבור לבית-ספר אחר. הדבר הטריד אותו מאוד, והוא שלח מכתב לרפאל איתן וביקש ממנו שיסייע לולהתקבל לצנחנים.
עד יום גיוסו (נובמבר 1969), לא היה ברור לאיזה יחידה הוא יוצב. אך בסופו של דבר, הוצב רענן לצנחנים. הוא עברקורס צניחה וקורס מ"כים, ושירת בתעלה בתקופת מלחמת ההתשה. גם בזמן השירות התבלט רצונו העז של רענןלהתמיד ולהצליח ולדבוק במטרה. לאחר שלושה חודשי שירות כמדריך כיתה, הוא נשלח לקורס קצינים וסיימובהצלחה. רענן חזר לגדודו, ושירת בו כמ"מ עד סוף שירותו הצבאי. למרות הבקשות החוזרות והנשנות לחתום קבע, החליט רענן לצאת לחיים האזרחיים.
לאחר שחרורו הוא החל לעבוד כמדריך גדנ"ע בבית-ספר תיכון "אהל שם" ברמת-גן, ובד בבד להשלים את תעודתהבגרות. באוקטובר 1973, כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים, נוכח רענן שאינו משובץ עדיין ליחידת מילואים, ולכן ירדלסיני לחפש את גדודו. הוא הוצב על גדות התעלה ושירת שם כחמישה חודשים. לאחר כשנה אחת, בין עבודהלמילואים רבים, הכיר רענן את נאוה, לימים אשתו ואם ילדיו. לאחר נישואיו עברה המשפחה להתגורר בגבעתיים, ושםנולד בנו ליאור. בתו - הגר נולדה כבר כאשר המשפחה עברה להתגורר בראשון-לציון.
רענן החל לעסוק בחקירות פרטיות כעצמאי, וראה ברכה בעסקיו. לאחר כמה שנים החליטה המשפחה לרכוש דירהבראשון לציון, ולשם כך נאלץ רענן לעבוד בעבודה נוספת כקצין ביטחון במלון. כאשר השתפר המצב הכלכלי, סיים רענןאת עבודתו בלילות במלון והמשיך לעבוד כחוקר פרטי. באותו זמן הוא הקים יחד עם אחיו עמיר, משתלת צמחי ביתברמתיים. רענן היה בן המכבד את הוריו, בעל מסור ונאמן לאשתו, ואב אוהב ודואג לילדיו.
כאשר פרצה מלחמת שלום הגליל דאג שמא שוב לא יקראו לו, ולכן התחיל כבר לשאול חברים ליחידה מה קורה. אך עודבאותו לילה גויס.
ביום כ"ז בסיוון תשמ"ב (18.6.1982), פיקד רענן על פלוגתו, שנעה לתפוס גבעה באיזור הכפר ינטה. תוך כדיהתקדמות נתקל הכוח במארב סורי, ובמכת האש הראשונה של ירי ורימונים נפל. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי בקריית-שאול. לאחר נופלו, הועלה רענן לדרגת רב-סרן.
הוא השאיר אחריו אשה, בן, בת, הורים ואח.
סמל
אדמונד שחר
בן רחל ונסים
סיפור חייו
בן רחל ונסים, נולד ביום י"ב בכסלו תש"י (3.12.1949) בקזבלנקה שבמרוקו. אדמונד היה בן למשפחה מרובת-ילדים, שעלתה לארץ בשנת 1956, בהיותו בן 6 שנים. המשפחה התיישבה במושב ברק, שבעמק יזרעאל. הוא למד תחילהבבית-הספר היסודי האזורי "יד לחמישה", ואחרי שהשלים ז' כיתות עבר ללמוד בבית-ספר מקצועי "עמל" בעפולה, במגמת מסגרות. מילדות הייתה לו נטייה לעסוק במכשירים חקלאיים. אדמונד אהב מרחבים, ואת העבודה בשדה. הואאהב את העיסוק בטרקטור, עקב אחרי כלים חקלאיים חדשים שהופיעו ולמד להפעילם. אדמונד היה חבר בתנועת"הנוער העובד והלומד". הוא היה פעיל בה, והשתתף בטיולים שארגנה התנועה. בין גמר לימודיו בבית-הספר וביןגיוסו לצה"ל, הספיק אדמונד לעבוד כמפעיל טרקטור במושב רם-און.
בפברואר 1968 הוא התגייס לצה"ל, והתנדב לשרת בחיל-הצנחנים. הוא עבר אימוני טירונות, קורס צניחה וקורסמ"כים ובאוקטובר 1969 עלה לדרגת רב"ט. ביולי 1970, עלה אדמונד לדרגת סמל.
יפה-תואר הוא היה ונעים הליכות. מעולם לא התלונן, ולא בא בטענות על הזולת. אדמונד היה מוכן תמיד לעזור. הואהיה בחור תוסס, מלא-חיים, מוקף בחברים ובחברות, שביקשו את קרבתו. תמיד ריחף חיוך על שפתיו.
אחרי שהשתחרר מצה"ל, עבד אדמונד במשק הוריו ועל טרקטור במושב שכן. הוא גויס במלחמת יום הכיפורים, לחםבגיזרה המצרית, והיה עם הכוח שחצה את התעלה. אדמונד נפצע, ואחרי שהחלים מפציעתו חזר לשרת בתעלה. כמחצית השנה הוא היה מגויס. כשהשתחרר, הוא נשא אשה ובנה את ביתו במושב ברק. שני ילדים נולדו לו, בן ובת.
זמן קצר לפני שפרצה מלחמת שלום הגליל נפרד אדמונד מאשתו. הוא המשיך לטפל בילדיו במסירות ובאהבה. בתקופה זו, עבד אדמונד כמנהל הפרדס של המושב.
במלחמת שלום הגליל הוא לחם עם פלוגתו בלבנון. כסמל ותיק, הוא עזר לחיילים הצעירים והדריך אותם בתנאי הקרב. ביום כ' בסיוון תשמ"ב (11.6.1982), כשהגיע עם פלוגתו לחניון לילה ליד בית-לחיא, נפתחה עליהם אש. אדמונד נפגעומת בדרך לבית-החולים. בן 32 שנים הוא היה בנופלו.
אדמונד הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בעפולה. הוא השאיר אחריו שני ילדים, הורים, שישה אחים ושלושאחיות.
שר הביטחון אריאל שרון כתב עליו למשפחתו: "אדמונד אהב את החיים, נמנה עם החיילים הוותיקים בגדוד, והיווה אתהחולייה המקשרת עם החיילים הצעירים. מבחינת גילו, הוא היה אמור לסיים את שירותו בגדוד, ורק בגלל רצונו העזלהישאר עם חבריו הקרובים המשיך לשרת בגדוד".
מפקד יחידתו כתב עליו למשפחתו: "במשך שנים ארוכות של היכרות במסגרת הצבאית, ולפעמים גם בפגישותבמסגרת האזרחית, התגלה אדמונד בראש וראשונה כאדם טוב, מחייך, אוהב חיים.